דודו אוהב אמבטיות. ואני אוהב שהוא באמבטיה.
הוא הכי חמוד, כמו ממתק. יש לו חיוך שמפציע כמו שמש וכמו ירח.
כשהוא צוחק אני מוצא את עצמי עם ידיים על הלב כמו איזו סבתא.
כשהוא עוטה מבט אבוד אני שלולית עם לחלוחית בזווית העין.
כשהוא יהיה גדול הוא יהיה מאהב. רק בזכות המבט הזה. אם הוא ירצה את אהבת חייו, מספיק המבט האבוד הזה (עדיף בגשם...) ואהבות חייו לעשרות ייפלו לרגליו.
הכל אצלו נכון ומושלם, החיוך, הגודל, הצחוק השובב, האהבה הגדולה.
לפעמים כשהוא משתעל או עם אף סתום אני עושה לו סאונה. סוגרים את הדלת מראש, ואני שם בדוש מים חמים יותר מהרגיל, סוגר את הפקק ועומד על שולי האמבטיה, הכי גבוה שאפשר. בדרכו לאמבטיה, רסס המים החם מייצר טונה אדים. אחרי דקה כבר לא רואים את הדלת מבעד לערפל. אחרי עוד שתי דקות כבר לא רואים כלום. המראה והקירות מזיעים לחות וכל חדר האמבטיה מריח מהאפטרשייב שיוצא לי מהפנים עם החום והאדים. כשהוא מוכן הוא בא עם אמא ודי מהר האף שלו נפתח.
הוא מבקש קצף ומסתבן וחופף בעצמו. לפעמים גם שרים לו שיר (אני רוחץ ידיים טרילילילילילי) והוא עושה את התנועות כמו ענק ומחייך את החיוך המלאכי שלו (אני מותק - צובט את עצמו בלחי).
כשמכניסים אותו לאמבטיה ומרטיבים אותו הוא עושה פיפי. אני כבר יודע לתפוס את הפיפי בכוס (לא כי באמת צריך, סתם כי אני גאה במיומנות הזאת). שופכים את התכולה הצהבהבה בכיור, שוטפים את הכוס...
הוא משפריץ עלינו וזה מצחיק אותו. אנחנו משפריצים אחת על השני ואחד על השניה וזה ממש ממש מצחיק אותו. הוא שם את החלקים של הפאזל בדיוק במקום, וכשזה לא במקום גם זה בכוונה.
אחר כך הוא מוציא את הפקק ובא למגבת דובי (אובי) או מגבת קרוקודיל (אודידי) ואנחנו עושים חבילה וצוחקים אל המראה וצועדים לחדר ומתנגבים (קודם ראש, אחר כך רגליים, ואחר כך גוף) ואז חיתול ובקבוק ופיג'מה ומוצץ ובובת עכברוש מאיקאה (יש ארבע כאלה, אחת בבית, אחת אצל כל סבאסבתא ואחת בגן) ולמיטה, חלומות פז, לכבות אור והוא מרדים את עצמו תוך שתי דקות.
הוא הכי חמוד, כמו ממתק. יש לו חיוך שמפציע כמו שמש וכמו ירח.
כשהוא צוחק אני מוצא את עצמי עם ידיים על הלב כמו איזו סבתא.
כשהוא עוטה מבט אבוד אני שלולית עם לחלוחית בזווית העין.
כשהוא יהיה גדול הוא יהיה מאהב. רק בזכות המבט הזה. אם הוא ירצה את אהבת חייו, מספיק המבט האבוד הזה (עדיף בגשם...) ואהבות חייו לעשרות ייפלו לרגליו.
הכל אצלו נכון ומושלם, החיוך, הגודל, הצחוק השובב, האהבה הגדולה.
לפעמים כשהוא משתעל או עם אף סתום אני עושה לו סאונה. סוגרים את הדלת מראש, ואני שם בדוש מים חמים יותר מהרגיל, סוגר את הפקק ועומד על שולי האמבטיה, הכי גבוה שאפשר. בדרכו לאמבטיה, רסס המים החם מייצר טונה אדים. אחרי דקה כבר לא רואים את הדלת מבעד לערפל. אחרי עוד שתי דקות כבר לא רואים כלום. המראה והקירות מזיעים לחות וכל חדר האמבטיה מריח מהאפטרשייב שיוצא לי מהפנים עם החום והאדים. כשהוא מוכן הוא בא עם אמא ודי מהר האף שלו נפתח.
הוא מבקש קצף ומסתבן וחופף בעצמו. לפעמים גם שרים לו שיר (אני רוחץ ידיים טרילילילילילי) והוא עושה את התנועות כמו ענק ומחייך את החיוך המלאכי שלו (אני מותק - צובט את עצמו בלחי).
כשמכניסים אותו לאמבטיה ומרטיבים אותו הוא עושה פיפי. אני כבר יודע לתפוס את הפיפי בכוס (לא כי באמת צריך, סתם כי אני גאה במיומנות הזאת). שופכים את התכולה הצהבהבה בכיור, שוטפים את הכוס...
הוא משפריץ עלינו וזה מצחיק אותו. אנחנו משפריצים אחת על השני ואחד על השניה וזה ממש ממש מצחיק אותו. הוא שם את החלקים של הפאזל בדיוק במקום, וכשזה לא במקום גם זה בכוונה.
אחר כך הוא מוציא את הפקק ובא למגבת דובי (אובי) או מגבת קרוקודיל (אודידי) ואנחנו עושים חבילה וצוחקים אל המראה וצועדים לחדר ומתנגבים (קודם ראש, אחר כך רגליים, ואחר כך גוף) ואז חיתול ובקבוק ופיג'מה ומוצץ ובובת עכברוש מאיקאה (יש ארבע כאלה, אחת בבית, אחת אצל כל סבאסבתא ואחת בגן) ולמיטה, חלומות פז, לכבות אור והוא מרדים את עצמו תוך שתי דקות.
